"מחווה", למשל, הוא שם של גוף עבודות רחב שהוא גם מן מסע אישי בין יצירות של אמנים ישראליים ובינלאומיים. במהלך שאינו מסתפק בציטוטים מיצירות האמנים האלה, "העתקתי" באופן חופשי יצירות מופת או יצירות מוכרות, מבלי להקפיד על הדיוק ותוך הטבעת כתב היד הייחודי שלי ביצירות "המועתקות". המזוודות המצוירות והמכוסות בטקסטים, חלקם אוטוביוגרפיים וחלקם מן המקורות, מהוות גוף עבודה נוסף. חפצי המסע האלה מקבלים טיפול אמנותי מבחוץ, מבפנים, או גם וגם. הסדרה החלה עם מזוודה שהוקדשה לאבי כשהיא נושאת תמונות, חפצים ודימויים שהיו חלק מעולמו. מזוודה אחרת מספרת את סיפור הזוגיות עם בעלי המנוח מראשית חיינו המשותפים ועד מותו. עוד אחת שמצוטט בה "התיקון הכללי" של רבי נחמן מברסלב בשלמותו, ועד למזוודה האחרונה בסדרה שטופלה כבר בתוך הסגרים ובצל נגיף הקורונה שתקף את העולם.

טרמפולינות הן אהבה ישנה שלי ואני עדיין נוהגת לקפץ עליהן גם היום. לאורך השנים יצאו רבות מהן מכלל שימוש, וכמתבקש הפכו לגוף עבודות מצויר ומטופל. חלקן עוסק בנושאים אישיים וחלקן בסיפור הבריאה באמצעות טקסטים ודימויים. כמו יתר עבודותיי, גם הטרמפולינות מאופיינות בעבודה עמלנית, מתמשכת, מילה ועוד מילה, צבע ועוד צבע, צירופים והדבקות.

בשנים האחרונות אני מתמקדת יותר בסדרות של ציורים על בד כותנה ופשתן, על-פי נושאים משותפים, כפי שהוצגו בתערוכות היחיד האחרונות שלי, וכן בציורים צפופים ועמוסי מראות ופרטים, שמשתרעים על בדים באורך חמישה מטרים ואף יותר. ציורים אלה משקפים הלכי רוח שנבעו מאירועים דרמטיים וארוכי טווח, כמו ימי מגיפת הקורונה והמלחמה בעזה.

אם ניתן לתמצת את השפע והעושר המאפיינים את יצירתי ולזקק ממנה חוויה, הרי זו מנה גדושה של אופטימיות ושמחת חיים, מנועים קדימה, כשם השיר של להקת אלג'יר.