Page Title

חוה גל-און, אמנית ותיקה ורב-תחומית, יוצרת בעיקר בתחומי הציור והאובייקטים המבוססים על חפצים מצויים. בתערוכה הנוכחית, במסגרת "במה לאמן" בקמפוס דיסקונט, גל-און מציגה מקבץ עבודות מן השנים האחרונות, ביניהן שתי עבודות מרכזיות  גדולות ממדים.

 

העבודה האחת, "השמש זרחה", נעשתה כתגובה לטבח השבעה באוקטובר והמלחמה בעזה שנפתחה בעקבותיה, ובהשראת מילותיו של ביאליק: "השמש זרחה, השיטה פרחה, והשוחט שחט (מתוך הפואמה 'בעיר ההריגה')". ואכן המילים המצמררות האלה באות לידי ביטוי בעבודה, השמש זורחת, יש פריחה וגם שיטה... העבודה הזאת היא ה"גרניקה" של גל-און, פסיפס של דימויים שנחרתו אצלה מאמצעי התקשורת, בימים שלאחר מתקפת החמאס על יישובי ובסיסי עוטף עזה. העבודה נעשתה במשך השנה שלאחר הטבח ולאורך השנה הראשונה של המלחמה בעזה. הדימויים עובדו בטכניקות ציוריות שונות על גבי שטיח גלילה משרדי ומתעדים הן דימויים מציאותיים והן מראות מדומיינים שמתארים את התגובה הרגשית של האמנית למאורעות. הבחירה בשטיח כמצע לעבודה היא סמלית, בהיותו משטח הנפרש על רצפה או אדמה, באותו תווך דק שבין מה שמתרחש מעל פני הקרקע ומה שמתרחש מתחת לפני הקרקע.

 

העבודה המרכזית השנייה נעשתה בימים שבהם השתוללה מגיפת הקורונה, שבה רבים מאיתנו אולצו להישאר בביתם אם בגלל הוראות לשעת חירום ואם בגלל הדבקה במחלה עצמה. באותם ימים ארוכים חוה גל-און מצאה עצמה בחוסר מעש בבית כשבמחסן שטיח גלילה משרדי באורך חמישה מטרים שקנתה מספר ימים קודם. כוונתה הראשונית היתה לבדוק את החומר הזה בסטודיו כמצע לציור, אבל התנאים (או חוסר התנאים) בבית הביאו אותה להחלטה ספונטנית להשאיר את השטיח שלם. היא אספה כל צבע שמצאה בבית, כולל צבעים שמשמשים את הנכדים, צבעי איפור וכו', והתחילה לצייר כשהשטיח פרוש על הרצפה, חלקו פתוח וחלקו מגולגל מבחינת חוסר מקום. במעין אקסטזה, ימים ארוכים וגם לילות היא ציירה דימויים ממסך הטלוויזיה, ממגזינים שונים, וכמובן מדמיונה הפורה. התוצאה היתה עבודה מונומנטלית עמוסה בדימויים חדשים שלא עסקה בהם קודם. לעבודה היא קראה "הפלגה בדמיון", והיא נבחרה לתצוגה בביאנלה הבינלאומית בלרנקה בשנת 2023.

 

לצד שתי העבודות המרכזיות האלה גל-און מציגה מספר עבודות מתוך שתי סדרות רחבות שהעסיקו אותה בשנים האחרונות: הגוף הראשון הוא סדרת ציורים שעוסקת בדימויי סירה וים, והגוף השני הוא סדרת ציורים שעוסקת במרחב הפרטי/ציבורי, אותו מרחב "טבע" השוכן בין הבתים. שני גופי העבודה מתקיימים בתווך שבין הנוחות והבטחון של הבית וסביבתו לבין הצורך בנדודים ומרחבים אחרים, בין "אוהב להיות בבית" לבין "יושב בסן-פרנסיסקו על המים", אם לצטט את אריק איינשטיין.